הכנה לפסח

שנה 1
313 צפיות

הרב שאול יורוביץ

ההכנה לפסח – בין ביטול ומכירה לגוי לשריפת החמץ

מצאנו דרכים שונות לקיים מצוות ביעור החמץ:

א’ ביעור החמץ בפועל על ידי בדיקת החמץ בליל ארבעה עשר ושריפתו למחרת.

ב’ ביטול והפקרת החמץ.

ג’ מכירה לנכרי.

והנה כך הוא גם סדר קיום שלושת אלו:

מתחילה אנו מקיימים ביעור החמץ בפועל, בלילה מבערים אותו מכל פינות הבית, ובבוקר שורפים אותו ומכלים אותו לגמרי.

העבודה השנייה – ביטול והפקרת החמץ, זה מתחיל בערב לאחר ביעור החמץ מהבית, בביטול והפקרת החמץ הבלתי ידוע לנו, אך השלמתו מתקיימת בבוקר, כאשר מפקירים ומבטלים את כל החמץ, לאחר שריפת החמץ אנו אומרים: ּ

 

כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְאִיכָּא בִרְשׁוּתִי דַחֲזִתֵּיהּ וּדְלָא חֲזִתֵּיהּ דַחֲמִתֵּיהּ וּדְלָא חֲמִתֵּיהּ דְבִעַרְתֵּיהּ וּדְלָא בִעַרְתֵּיהּ לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי הֶפְקֵר כְּעַפְרָא דְאַרְעָא.

העבודה השלישית – מכירה לנכרי, היא תקנה מאוחרת יותר, והיא מתקיימת לפני זמן איסורו, שאז אנו מוכרים את החמץ לנכרי.

נראה לבאר שלוש בחינות אלו בפנימיות, על פי כלל מציאות העסק עם הרע, שהרי החמץ מוגדר בכל ספרי הפנימיות כמציאות הגאווה שעניינה תפיחה וגדילה.

והנה ההתמודדות עם הרע מתקיימת בשלושה דרכים, שהנה בתחילת עבודת האדם עיקר העסק היא “אתכפיא” כלומר כפיית הרע בכוח, לנצחו על ידי התגברות ובכך להתרחק ממנו.

אחר שזכה האדם להתגבר על הרע, עליו להתקדם לדרגה השנייה בחינת “אתהפכא” ולהעלות את החלקים הטובים אשר בתוך הרע, בדרגה זו האדם משיג את אפסותו של הרע, איך שהרע הוא בטל בתכלית באמת, ואין לו מציאות כלל.

ומה שנשאר בכל זאת רע בלוע איפה שהו, שאי אפשר לרוקנו. הנה שם עיקר העבודה היא לדעת שאין זה אלא נכרי ואין זה עצם מהות נפשו כלל. ואלו הן שלוש עבודות נפשיות שונות ועיקריות בכל בחינה ובחינה.

וכשנתבונן בשלושת הפעולות המתוארות לעיל בעסקנו עם החמץ. הנה ביעור בפועל וביטול בלב הן בחינות "אתכפיא" ו"אתהפכא". וכאמור שבדרגת אתכפיא על האדם לגבור על הרע בפועל, אך בהיותו בדרגת אתהפכא בכוחו לראות את אפסותו של הרע.

והנה שני אלו נעשים גם בלילה – אור לארבעה עשר, וגם בבוקר – יום ארבעה עשר. וההפרש ביניהם הוא שבלילה הן נעשות בצמצום כבחינת הלילה, ועל כן אין בכוחנו לבערה בשלמות וכן לבטלה בשלמות. וביום שזה מבטא זמן של הארה גדולה מאשר בלילה על כן אפשר לפעול אותן שתי הפעולות – ביעור וביטול בשלימות. ואלו הן שריפת החמץ וביטולו המוחלט.

 

אנו עושים שתי פעולות אחרות שהם שריפת חמץ ומכירת חמץ, אשר שתיהן הן המשך אותן פעולות של ביעור וביטול בלילה, שהרי השריפה היא השלמת הביעור. ומכירת חמץ אפשר שהיא השלמת בחינת  הביטול שהרי היא כעין ביטול שהחמץ אינו של היהודי. אך הוא חזק הרבה יותר שבביטול הנה הרי הוא הפקר לכול, ובמכירה הרי הוא של גוי מסוים אשר זהו יותר מביטול.

 

והנה אפשר שגם בגלות מצרים היו ג’ בחינות אלו. שמתחילה העבידו אותם שנים רבות לזכך את הרע אשר בקרבם בחינת “אתכפיא”. ובעשרת המכות ובעיקר בשחיטת הפסח הנה בכל זה עיקר העבודה הייתה להראות את אפסותה של הקליפה בחינת ביטול. בחינת “אתהפכא”. ועסקו גם ב ושאלה אשה משכנתה וגו’ בחינת סחר מכר עם הקליפה וכאמור.

 חמץ ומצה

מבואר שיציאת ישראל ממצרים הייתה ללא שום זכות עצמי, ככתוב: ְוַאּתְע ְֹעְָיה (יחזקאל טז ז) וכל זכותם להיגאל הייתה על שם העתיד ככתוב:

ֵרם וֶרּבְ הֹוצִיאֲָך אֶ ת הָעָ ם מִּמִצְרַיִם ּתַעַבְ דּון אֶ ת הָאֱֹלהִ ים עַ ל הָהָ ר הֶַּזה (שמות ג יב), וברש”י  (ד”ה ויאמר כי אהיה עמך) זה לשונו:  וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג’ חדשים שיצאו ממצרים… שכשתוציאם ממצרים תעבדון אותי על ההר הזה שתקבלו התורה עליו והיא הזכות העומדת לישראל.

ובספרי הפנימיות מבואר עניין זה ביתר עומק שיציאת מצרים מבטאת נקודת התחלה, כשעדיין אין ביד האדם מאומה, והקב”ה בוחר בו ומשפיע עליו שפע מלמעלה ללא שום עבודה עצמית של האדם.

ולפי זה יש לבאר את עיקר מצוות חג זה  – אכילת מצה, שהנה אם נתבונן כל המאכלים הולכים ומצטמקים כאשר האדם מתעסק בהם על ידי בישול וכדומה, ורק חמץ הולך ותופח. ולכן הוא מסמל את הגאווה, כלומר את ביטוי הגאווה ורמות הלב ותפיחת לב האדם.

וביציאת מצרים כאשר לא היה בהם שום זכות עצמית, והרי שאין בהם דבר לתת לקונם, הנה כל עבודתם היא למסור עצמם ביד ה’, ולהכריז שכל מה שזכו היא מתנת שמים, וזה בא על ידי הרגשה ברורה שאיננו לעצמנו, ולכן כל עיקרו הוא מצה, וזה משמעות דברי הזוהר שקורא אותו ‘מיכלא דמהימנותא’,שהרי כל מהותו הוא להקטין את האדם.

 בל יראה ובל ימצא

יש לבאר לפי זה עוד שאם אמנם ב”עשה טוב” אין בידינו כלום, בכל זאת בחלק של “סור מרע” נצטווינו להחמיר מאוד, וכך הוא האמת שלמרות שאין אנו עושים כלום בחג זה והכול בידי שמים, עדיין מה שעושים צריך להיות בשלמות “בל יראה ובן ימצא”.

בין מצות מצרים למצות שלנו

יש להתבונן שישנו ניגוד קוטבי בין צורת עשייתן של מצות מצרים לדרך עשיית

המצות שלנו. מצות מצרים נאפו דווקא על ידי חוסר עשייה, ככתוב: ַוּיֹאפּו אֶת הַ ּבָצֵ ק אֲ ׁשֶ ר הֹוצִ יאּו מִּמִצְרַיִם עֻגֹת מַּצֹות ּכִי ֹלא חָמֵ ץ ּכִ י גֹרְׁשּו מִּמִצְרַיִם וְֹלאָיְכלוְּלִהְתמְַהמֵַהּ (שמות יב לט) וכפי שאנו אומרים בהגדה מַ ּצָה זּו ׁשֶָאנּו אֹוכְלִ ים עַ ל ׁשּום מָ ה. עַ ל ׁשּום ׁשֶ ֹּלא הִסְּפִ יק ּבְצֵקָ ם ׁשֶ ל אֲ בֹותֵ ינּו לְהַחֲמִ יץ.

לעומת זה, את המצות שלנו, עלינו להתאמץ מאוד ולמהר בעשייתם כדי שלא יחמיצו.

ושתי אלו קיימות גם מצד העבודה, בפסח מצרים זכו לגדלות ולחרות ממילא. אך בזמנינו, אנו צריכים לעבוד קשה להגיע לחרות זו.

 “מיכלא דמהימנותא” ו”מיכלא דאסוותא”.

שתי בחינות אלו מבוארים בספר הזוהר  (זוהר חלק ב קפג:) על טיבה של מצה.

יש לומר “מיכלא דמיהימנותא  – מאכל של אמונה, מבטאת את עבודת

התחתונים. שהיא עיקר עבודת בני ישראל להאמין ולבטוח בו יתברך, ובפרט בימי חג הפסח שכל יציאתם ממצרים הייתה בזכות אמונתם, "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"

לעומתה “מיכלא דאסוותא” – מאכל של רפואה מציינת את השפע מלמעלה.

מקודם יש לעבוד בבחינת “מיכלא דמהימנותא”  – העלאת מ”ן. והשלב הבא היא המשכת מ”ד “מיכלא דאסוותא” שפע מלמעלה אל נפשות ישראל.

והרי ששתי אלו משלימות זו את זו.

 

תגובות הגולשים:


ניווט באתר

קהילת חידושים סגורה בשישי-שבת! זכור שמירת השבת הנה מקור הברכה!

היום חג

אנא חזור 17:43