שבת הגדול

2 שנים
402 צפיות
הורד (5)

שבת הגדול

בטור אורח חיים: (סימן תל) שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול והטעם לפי שנעשה בו נס גדול שפסח מצרים מקחו בעשור כדכתיב בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה’ כדאיתא בסדר עולם ונמצא שי’ בחדש היה שבת ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו ושאלום המצריים למה זה לכם והשיבו לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול.

ולפני שנחדור לבאר גופם של דברים, נקדים לבאר עניין קריאת שבת זו ‘שבת הגדול’ בצחות בשני אופנים.

א’ ששבת זו יש המזלזלים בכבודה בהיותם עוסקים לפניה ולאחריה בהכנות לפסח, ושוכחים במקצת את השבת, ועל כן אינם מכבדים כראוי את השבת, וממעטים בסעודות השבת משאר שבתות השנה, לכן קוראים אותה ‘שבת הגדול’ לציין את חשיבותה, למרות שישראל עוסקים בהכנות לחג הפסח.

ב’ אפשר לבאר עוד בצחות שהרי שבת למנוחה ניתנה, ובאה שבת באה מנוחה, ובשבת זו שכולם יגעים ועובדים לפניה, צריך מנוחה גדולה, והרי זו ‘שבת הגדול’ – מנוחה גדולה.

נחזור לטעם המובא בטור בקריאת שבת זו ‘שבת הגדול’, ולכאורה יש לשאול בזה מה כל כך חשוב במאורע זה של לקיחת השה בעשור לחודש וקשירתו למיטה שאנו מציינים אותו, ובהשקפה ראשונה זה נראה כפרט בעלמא, והרי איננו מציינים אף את עשרת המכות שהן בוודאי חשובות יותר.

אלא כשנתבונן במהות נס זה של שבת הגדול, נראה שהבדל שורשי יש בין כל ניסי מצרים לבין הנס הזה, שהנה מהלך כל ניסי עשרת המכות וכן היציאה ממצרים הנה סדרם היה שהמצרים נענשו על פשעיהם וישראל ניצלו מהם, והיינו שהיה נגוף למצרים ורפוא לישראל, וכמו כן במכת בכורות שפסח הקב”ה על בתי אבותינו במצרים ואת בתינו הציל, על כל פנים בכל זה לא היה נס ישיר והטבה ישירה לעם ישראל, אלא עיקר מציאותם הייתה הענשת מצרים ובעקיפין נשתלשלו מהם הטובות לישראל.

מה שאין כן בנס שהיה כאן בשבת זו שהיה ציוויו באופן עיקרי לעם ישראל, והיינו שהנס היה דווקא לטובת עם ישראל ולא כתוצאה מעונש לרשעים, ולזה בוודאי ראוי לקרוא שבת הגדול בשונה מכל אלו הניסים האחרים, שלהם אי אפשר לקרוא גדול בחינת חסד מגולה שהלא שם הפעולה הישירה הייתה פעולת ענישה ולא הטבה מוחלטת, וכאן היה בהיפוך שהיה ציווי לישראל.

והנה הבנה זו נוגעת לעצם הבנת עניין החסדים, שאי אפשר לקרוא חסדים אך ורק להטבה מגולה, שלולי זה, הלא הכול מכוון להיטיבו באחריתו, ואם כך כל פעולה של גבורה אפשר לקוראו חסד מצד פעולתו הסופית, אלא שאנו קוראים חסד על שם הפעולה הישירה, וזה היה דווקא בשבת זו יותר מאשר בכל שאר הניסים זהו על פי פשוטו.

ומובן היטב השם שבת ה’גדול’, שהרי ‘גדול’ בכל מקום מכוון למידת החסד כנודע, והנה גם בכללות הלא ידוע שכל שורש בחינת החסד היה עיקר גילויו בפסח, ועל כן באמת בפסח אנו מתקנים את מידת החסד כידוע.

אך כפי שנתבאר אי אפשר לקרוא את חג הפסח בעצמו ‘גדול’ שבו החסד היה בצורה לא ישירה כאמור, ודווקא בשבת זו הקודמת אשר היא כוללת את הפסח, בה נתקיימה שלמות החסד, וכך גם ראוי להיות, שהרי שבת היא שלמות הקשר הישיר בין ישראל לאביהם שבשמים, ועל כן היא בבחינת ‘גדול’, ואף שכל מהלך הניסים כולם היו חסדים נפלאים, עדיין קדם להם הענשה למצרים כאמור.

ובפנימיות יש להבינו בצורה שורשית, שהרי עיקר הגאולה היא בנפש ולא בגוף, ועל כן כשיכלו להתנהג בשבת כן עם אלוהי מצרים ולא להתפעל כלל, הרי בנפשם כבר נגאלו, והגאולה בפועל היא כבר תוצאה מוכרחת, וממילא מובן מפני מה היה זה בשבת שהיא הפנימיות והשורש של ימי השבוע שלאחריו.

התפתחות בחינת רפוא לישראל מעשרת המכות ועד לקיחת השה בשבת

 

יש להוסיף שאם נעמיק נראה שמוצאים אנו סדר התפתחות והשתלשלות בטיב הקשר בין ישראל למצריים, ועד התחלת מכות מצרים, שבתחילה המצריים שיעבדו את ישראל בפרך, ובמצב זה הרי פשוט הדבר שהיו עבדים למצרים, אך במכה הראשונה במכת דם מצאנו במדרשי חז"ל שהיו ישראל מוכרים מים למצרים, והנה כל עניין משא ומתן הוא היות שני הצדדים שווים, ועד עכשיו היו עבדים מתחתיהם ועכשיו שווים הם. ובמכת חושך מוצאים אנו שנכנסו ישראל לבתיהם של המצרים ללא רשותם כמפורש במדרשי חז"ל, וזה מבטא שישראל הם יותר מהמצריים, אך זהו בחושך ובהסתתרות, וכאן בלקיחת השה עניין זה מגיע לשלמות, שזה מתקיים בצורה גלויה ללא שום התפעלות, ושלמות עניין זה מצאנו כאשר המצרים ברצונם משאילים להם מכליהם בצאתם ממצרים

שבת  הגדול – זכר ליציאת מצרים המתחדש עתה

 

ויש להוסיף עוד טעם נפלא בקריאת שבת זו ‘שבת הגדול’, שהנה בשבת מצאנו שני טעמים במקרא “זכר למעשה בראשית” ו”זכר ליציאת מצרים” ושניהם מוזכרים בקידוש היום, ובכל אחת מעשרת הדברות בפרשת יתרו בפרשת ואתחנן מוזכרת אחת מהן.

והנה ביאור שני הטעמים הללו הם מצד הבורא ומצד הנברא, שטעם “זכר למעשה בראשית” מתייחס אל הבורא שהוא ברא את הכול בששת ימי בראשית ושבת ביום השביעי, וטעם “זכר ליציאת מצרים” מתייחס לישראל שרק ביציאת מצרים כאשר בחר הקב”ה את עם ישראל לחלקו, הנה מאז יש להם שותפות ושייכות למעשה בראשית.

ונמצא שעד שבת זו שמתחילה להתגלות מעלת ישראל ביציאת מצרים, היה נוהג בשבת רק הטעם הראשון “זכר למעשה בראשית”, ובשבת זו שישראל הופכים לבני בכורי ישראל הרי אז ניתוסף הטעם מצד הנברא, ועל כן אפשר שזהו שבת הגדול שכאן מתחיל שבת מצד “זכר ליציאת מצרים” – מצד הנברא. ונמצא שהשבת גדלה והיא מתקיימת גם מצד הנברא.

תגובות הגולשים:


ניווט באתר