הרב שאול יורוביץ – לחיות את ההווה

2 שנים
520 צפיות
988548_732335763559271_3934879347252585173_n

לחיות את ההווה

לחיות את ההווה. משמעותו, לקבל את המקום והסיטואציה שהקב"ה שם אותך שם. מבלי לחשוב איך לברוח משם, או לדמיין כמה טוב היה, לו הייתי במצב אחר ברגע נתון זה.

השורש לחיים כאלה, היא האמונה הפשוטה, שההשגחה העליונה, מובילה את האדם אל המצב הראוי לו ביותר ברגע זה, מצד תיקון נפשו. ועל כן על האדם לקבל זאת באהבה, ולא בהשלמה של בדיעבד  

יש להבין: שהסיבה העיקרית לנטיית האדם להתמקד במחשבתו רוב העת, אל עבר העתיד, או למה שכבר עבר עליו, ואינו מוכן להתחבר לחלוטין אל הרגע ההווה שהוא נמצא בו עתה. הוא מצד האגו והעצמיות, שאינו מוצא די סיפוקו במציאות הנוכחית, ולא טוב לו שם.

ובאמת הרי מצד הנשמה כל העתים שווים לטובה. שלא חסר לה כלום, כדי להגיע לתכליתה. ועל כן, כל עוד עוסק האדם, לברוח ממצבו הנוכחי, הרי הוא מרוחק מאוד מנשמתו.

ביתר ביאור:

אנוכיותו ועצמיותו של האדם, אינם נותנים לו לחיות רק בהווה. שאם תתבונן תראה, שכל מציאותו של האגו והישות, היא אוסף של הצלחות או הישגים שקרו בעבר. ובמקביל תוכניות עתידיות, או רצונות להשיג יעדים חדשים. שכל אלו יחד, מגדירות את אותו אדם, והופכות אותו לישות מסוימת, שונה מכל השאר.

אך מצד הרגע הזה, הרי אין שום משמעות לכל מה שקרה בעבר, או מה שיקרה בעתיד. שהרי הוא עומד במקום מאוד ספציפי וקטן, כמו הכנת קפה או אכילת לחמו וכדומה. גם אם רבבת אנשים הריעו לו בעבר.

ועל כן ברגע שהאדם מסוגל להיות כולו רק ברגע הזה, ולנשום ברמ"ח איבריו את הקיום העכשווי, ממילא אנוכיותו מסתלקת. שכן האגו אינו יכול להתקיים כלל בהווה, וזה מפני שבתוך הרגע הקטן הזה, אין מקום כלל לאנוכיות עצומה זו, לפי מידותיה ותשוקותיה.

ולאחר שהאדם וויתר במידת מה על אנוכיותו, ממילא הוא דבוק ומקושר אל בוראו, כי כל מה שעומד בינו לבין קונו היא אנוכיותו, וכשזו הלכה לה, על ידי התחברות אל ההווה, הרי אין מה שיפסיק יותר בינו לבין יוצרו, והקשר הזה טבע הוא לו.

היום אם בקולו תשמעו (תהלים צ"ה) זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה… כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. היום אם בקולו תשמעו, 'היום' דייקא, והבן: (ליקוטי מוהר"ן רעב)

כי צריך האדם שיחשוב וידע כי מה שעתיד עדיין, ואין לו רק הרגע ההוא כי מה שעבר אין, ובידיעה זו יזכה בטח לעבוד את ה' כראוי. (ערוגות הבושם פרשת וירא)

אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם רוצה לומר כי אם אתם ניצבים רק היום, שתדעו שאין קיום לכם תמיד רק יום זה שאתם בו, כי העבר אין והעתיד איננו, אז בודאי כולכם לפני ה' אלהיכם, ואם כן אין יעוד טוב מזה. (ישמח משה פרשת ויחי)

יש לציין שפרטי עבודה זו הן רבות, שהתחברות אל ההוויה הנוכחית, אין משמעותה רק קבלת את מימד הזמן אשר האדם הושם בה. אלא כוללת גם את כל מצבים הנפשיים השונים, הפוקדים את האדם. שהאדם מקבל אותם באהבה ובשמחה, ומתאחד בם, ואינו רוצה לצאת מהם.

כמו כן, נכלל בזה הרגשת התמזגות והתאחדות עם עשייתו ופעולתו באותו זמן, שיודע הוא, שזוהי העשייה הנפלאה ביותר השייכת לו באותה שעה.

סוף דבר. איש כזה אינו רוצה להימלט ממה שבוראו מזמין לו ברגע זה.

גם מצד המרחב, שאין במוחו שום מקום, או שום מציאות בעולם, שיכולה להיטיב לו יותר ממצבו אשר הוא שם.

גם מצד הזמן, שהזמן שהוא נמצא בו, היא בעיניו הטוב ביותר האפשרי.

וגם מצד מצבו הנפשי, מקבל הוא את מצבו. בעיניו, הוא תפור על פי מידותיו. נותן הוא אמון בבוראו.

ישנן שני סיפורים חסידיים שממחישים עניין זה בבירור:

אחרי פטירתו של רבי משה מקוברין, שאל הרבי מקוצק את אחד מתלמידי הנפטר מה היה העיקר אצל רבו. השיב התלמיד: "בכל עת, הדבר שבו היה עסוק אותה שעה היה אצלו עיקר".

אמר רבי לייב בן שרה: "נסעתי אל רבי המגיד, לא כדי לשמוע תורה מפיו, אלא כדי לראות כיצד קושר הוא את שרוכי נעליו.

המחשת הדברים – סיפור על חכם ותלמידו

שלא כתלמיד היו הפרטים הקטנים בטבע מושכים את עינו של החכם. יום אחד כשטיילו החכם והתלמיד ביער, שמעו עורב נוזף בהם מן האורן הקרוב.

'עצור והסתכל', אמר החכם בלחישה.

העורב נראה עצבני ולא יציב. לאחר שפטפט עם שני הפולשים הלא הם החכם ותלמידו, עף אל ענף אחר כדי להיטיב לראות, ואחר כך, כעבור כמה שניות, עבר לענף שלישי. אחר כך שכח כנראה על קיומם, וקיפץ אל האדמה לעיין באצטרובל. תוך שניות התפלש בברכה קטנה, רדף אחרי אבן קטנה, והחל לנקר בקליפת עץ רקובה.

'מה אתה חושב על זה כדרך חיים?' שאל המורה.

'אני לא ממש מתפעל', אמר התלמיד, 'הוא מתנהג כחסר בינה, בלי שום מושג מה יעשה ברגע הבא'.

'כך זה נראה כאשר יצור חי מתוך בטחון מלא בבוראו', אמר החכם. 'הוא אינו עסוק לא בעבר ולא בעתיד, ובכל זאת הוא מסתדר לא רע נכון?'.

 

מעשה בתלמיד צעיר ונמרץ שהגיע לבית המדרש ומבוקשו בפיו, רוצה אני להצטרף אל חבורת מבקשי ה'.

'ברוך הבא' ענה לו מורה הדרך. הצעיר פונה אל המורה ושואל כמה זמן ייקח לי למצוא את דרכי ולתקן את נפשי? החכם חוכך בדעתו ולאחר שהות מה הוא עונה לו 'חמש שנים'.

חוזר הצעיר ושואל ואם אני ממש אתאמץ ואתן את כל כולי, האם אוכל לזרז את זמן תיקוני? אם כך, אם תתאמץ מאוד, אומר לו החכם, זה ייקח לך עשר שנים.

הצעיר מופתע מתשובת המורה, אך כאן התחיל המורה ללמדו את הדרך אשר ילך בה, בביטול כולו אל העבודה עצמה, ולא ישגה באשליות עתידיות אשר אינן אלא עצת היצר וביטוי לאנוכיות.

כאשר כובד משקל האדם היא השגת המטרה ולא העבודה עצמה, הרי שהוא לעולם לא ידבק באמת בכל אשר לו בעבודתו, וממילא לעולם לא יגיע.

סוד העבודה היא היכללות והידבקות האדם בעבודה הנוכחית, ולא החתירה המתמדת אל הסוף העתידי אשר לעולם אינו נמצא.

בין התבטלות להתפקרות

בשולי הדברים: ראוי לציין שאין ולא יכול להיות שום פגיעה בהשתדלותו ובעשייתו של האדם לאור דברים אלה. ואין זה אומר שאינו מוטל על האדם לתקן את עברו, או לחשוב על עתידו. אלא שכל עיסוק בתיקון העבר או בניין העתיד יהיה אך ורק מצד יכולתו לתרום להם במציאותו הנוכחית.

לדוגמה אם הוא הגיע למסקנה שעליו לעסוק בהשתדלות כלשהי לפרנסתו, הנה גם אם מטרתו היא קבלת כספו בסוף העבודה, עדיין, בשעת העבודה הוא מחובר למעשה עצמו, ואינו חושב על סיום עבודתו.

ואם תעמיק תראה, שאדרבה, דווקא לאיש כזה העשייה קלה מאוד, שאין הוא מרוכז בדבר, מלבד עשייתו העכשווית.

כאשר אתה נושא על כתפיך מטעני העבר, ודואג ומתכנן את העתיד, דווקא אז מרוב עיסוקיך ומחשבותיך, אתה לא ממוקד מספיק בעשייתך הנוכחית, ומפספס פרטים, אתה מאבד דברים חשובים.

אך כאשר אתה משוחרר מכובדם של משאות אלו, הרי אתה חופשי לנפשך להכניס את כל כוחותיך, במה שנמצא נגד עיניך ברגע זה, מבלי לאבד אנרגיה יקרה למחשבות סרק.

זה שמשתמש ברעיונות כאלו להסיר מעצמו את האחריות למעשיו, הוא נוהג בהפקרות, ואין לו שום צל של מושג בעבודה המדוברת.

כל מציאות של הפקרות נובעת מאנוכיות שאיננה רוצה להיכנע, והחיבור האמיתי להווה המדובר, אינו אפשרי רק ממקום של ביטול והתמזגות, שאלו מובילות את האדם לקבלת עול ולא להפקרות.

חיבור אל ההווה משמעותה ביטול אל ההנהגה האלוהית העכשווית, וזה בהכרח מוביל את האדם לעשייה מתוך התבטלות וקבלת עול.

בין תענוג לתאווה

לאור הדברים האמורים: יש להוסיף, הבחנה חשובה בצורת ההנאה של האדם. יש הנאה שמתוארת כ"תענוג", ויש הנאה שמתוארת כ"תאווה". ויש לעמוד על השונות השורשית ביניהן.

מקודם נסתכל במקורות, העונג במקורותינו מוזכר בדרך כלל לשבח, ונחשבת למעלה.

נציג כמה מובאות:

שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם: (ישעיה נה ב)

וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר: אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' (ישעיה נח יג-יד)

וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם (תהלים לז יא)

כִּי אָז עַל שַׁדַּי תִּתְעַנָּג וְתִשָּׂא אֶל אֱלוֹהַּ פָּנֶיךָ (איוב כב כו)

לעומתה: התאווה תוזכר בדרך כלל לשלילה.

נציג גם כאן מובאות מהפסוקים:

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם (בראשית ג ו)

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: (במדבר יא ד)

וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: (דברים ה כא)

לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד (משלי יח א)

ההבחנה העיקרית בין התאוות להתענגות. היא שתאווה היא תמיד במה שאינו אצלך ברגע זה, והינך מתאווה אליה, תאווה משמעה תשוקה למציאות אחרת, אתה משתוקק למה שאיננו תחת ידך. שאת מה שכבר השגת ונמצא תחת ידיך, לא שייך כלל להתאוות אליה.

התענוג לעומת זאת, היא התענגות במה שאתה חווה ברגע זה ממש, אתה מתחבר אל מה שיש לך.

לא שייך לומר כלל הנני מתענג למשהו שאשיג בעתיד, אלא הריני מתענג במה שאני אוכל או לומד וכדומה. כך גם לא יאמר אדם בשעה שהוא אוכל, הריני מתאווה או משתוקק באכילתי, שהרי איננו מתאווה יותר, אלא הוא מתענג על סעודתו. כך גם יוכיחו הפסוקים דלעיל.

נמצא איפה, שהתענוג היא החיבור להווה ברגע זה, והתאווה היא התמקדות המחשבה במה שאיננו עכשיו, אלא במה שיהיה בעתיד.

ופשוט הוא לפי הדברים האמורים, שכל מחשבה על העתיד איננה אמיתית, ועל כן "תאווה" בעיקרה, היא שלילית. אבל ה"תענוג", שהיא החיבור למציאות קיימת ברגע זה, אדרבה, היא חשובה וטובה מאוד.

 

תגובות הגולשים:


ניווט באתר