השמחה האמיתית

6 שנים
266 צפיות
p01n9b5z

אחד הדברים המרכזיים שהאנושות כולה רודפת להשיג ללא ספק הוא – הסיפוק והשמחה. האדם מוכן להשקיע כוחות

גוף ונפש, במטרה להגיע לאמצעים האמורים לספק לו אושר וסיפוק, האוכל, הקניות, העסקים, הנסיעות, העיתונות,

הפטפוטים, החוויות, הטיולים… כולם משמשים כאמצעי להגיע לאושר ולשמחה. מועטים הם הזוכים בפועל לאושר ושמחה,

כולנו נמצאים לעת עתה במרדף יום יומי במטרה להשיג את זה, באם נחפוץ לשמוע מפי הבריות מתי לדעתם יגיעו אל

השמחה? לרוב נקבל תשובה בסגנון הבא: 'כשיהיו לי ילדים', 'כשאצליח לרכוש את הדירה ההיא', 'כשאמצא כבר קונה

לדירה הנוכחית', 'כשאצליח לסיים להחזיר את כל חובותיי', 'כשהרגל שלי תפסיק לכאוב', 'כשאשתי תפסיק להרגיז אותי',

'כשאמצא מקום עבודה' יש כאלה שיעפילו לגובהי דמיון ויאמרו 'כשאזכה ב5 מליון בפיס', 'כשתיהיה לי וילה עם 3

מפלסים ובריכה צמודה"כשתיהיה לי מרצדס'..

ואם נמשיך הלאה את המחקר המשמח ונגיע סוף סוף לאותו "מאושר" נכבד המנקר לכל שכניו את עניהם עם אותה

מרצדס חדשה, עם אותה וילה מרובת מפלסים, עם אותו גיליון רפואי נקי מכל משמר ונשאל אותו: האם כבודו הגיע

לאושר ושמחה המקווים או רק לעושר ולא לשמחה? נופתע לשמוע ממנו שהשמחה ממנו והלאה, משום מה השמחה

איבדה את הכתובת שלו. יתכן שהוא טרוד כעת מאיזה עסקה שלא נשלמת או משתלמת, ייתכן שהוא מסובך באיזה פלונטר

משפחתי ושלום הבית על כרעי התרנגולת.

כעת, בעומדנו בפתחו של חג הסוכות ניתנת לנו הזדמנות פז לרכוש בכמויות את מידת השמחה, חג סוכות נקרא בלשון

התורה "זמן שמחתנו", אנו מרבים בו בשמחה יותר משאר הרגלים. בשביל לזכות לשמחה, איננו משפצים את הבית,

ולא רוכשים רכב חדש ואפילו לא משקיעים בקרמיקה חדשה למטבח… בעצם אנחנו עושים את ההפך הגמור, עוזבים

את הבית הממוזג, יוצאים אל תחת קרני השמש הלוהטות לחדר שקירותיו במקרה הטוב עשויים עץ דקיק, תקרתו של

החדר אינה עומדת באף תו תקן מינימאלי, עם חדירה אופציונאלית של שמש/רוח + בעלי כנף למינהם ותולדותם, השינה

לא שינה, איננה על מזרוני עמינח יוקרתיים ובדרך כלל מצטמצמת לה משפחה שלימה על זאטוטיה בצפיפות שלא מביישת

קופסת סרדינים ממוצעת ו… עכשיו אומרים להם: תשמחו, זמן שמחתנו! הכיצד? יוצאים מדירת קבע ועוברים לדירת

עראי, זו נוסחת הקסם הייחודית, אם נקלוט את זה שהכל כאן ארעי(זמני,חולף), גם המרצדס עראית, גם את הוילה

על מפלסיה משאירים כאן בסופו של האדם, הכל כאן כל כך זמני, או אז נצא מכל הקטנוניות שמבלבלת אותנו כל היום.

כשאנחנו נוסעים ברכבת ורואים את הילד שלנו בוכה למה הוא לא יושב במושב הקדמי / על יד החלון, או שהוא רוצה

דווקא כיסא עם 'פס כחול מקושט' אנחנו לועגים לו בליבנו: מה אתה עושה עסק מנסיעה של שעה ועשרים, לא נעים לומר

אבל גם עלינו לועגים אלו שכבר הפנימו את המסר, 'מה אתה עושים עסק משבעים ואם בגבורות שמונים שנה'?

הגאון רבי אריה לוין זצ"ל (חמיו של הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א) היה אדם מלא אושר ושמחה, הוא התגורר

בבית פשוט וקטנטן, כיום קוראים לזה 'דירת חדר', החדר/דירה הזה הכיל שולחן וכיסאות, ספריה ומיטות ארונות לכל בני

המשפחה ומה לא, בפינה הייתה קורת עץ ששימשה מעין דופן לכיור קטנטן ולפינה הזו קראו 'מטבח'.. שאלוהו פעם אחת

מכריו: ר' אריה, איך אתה מסתדר עם כזאת דירה קטנטונת? הם נדהמו לשמוע את תשובתו 'לדעתי, אני חי כמו שר

בממשלה. יש לי הכל כל כך קרוב, מימיני הספרייה משמאלי המטבח מאחורי המיטה ואני עצמי יושב ולומד, מה יכול

אדם לרצות יותר מזה'? אלה היו האנשים ה'מבינים' שידעו לשמוח כאן, בעולם העראי הזה.

 

תגובות הגולשים:


ניווט באתר

קהילת חידושים סגורה בשישי-שבת! זכור שמירת השבת הנה מקור הברכה!

היום שבת

אנא חזור 18:22